או במילים אחרות איך מזמנים את התגובה (הרצויה) של הצד השני ?
כשאנחנו בין אנשים ובמיוחד “על במה” חשוב שנהייה מעניינים, מרתקים, מרגשים וכובשים. נהיה בנוכחות כזאת שישימו לב אלינו, יתעניינו, יקשיבו, ונשפיע. כדי להיות מעניינים חשוב מאד שנהייה ממוקדים בפרטנרים, בקהל ונהיה כל הזמן בקשב לראות שהם איתנו, להתאים את המסר לצורה ומידת התעניינות שלהם (ולא להיות עסוקים וממוקדים בעצמנו, ובמה הולכים להגיד ובכך ליצור נתק מהפרטנר / קהל שלנו).
אנשים אוהבים להיות בחברת אנשים שמחים, אמיתיים ואותנטיים, בתקשורת טובה וזורמת, שמתעניינים בהם, שנותנים להם הרגשה טובה,
אשתף אתכם במקרה שקרה לי :
יום אחר, כאשר הוצאתי את הנכד שלי מהגן . מאד רציתי להגיע בזמן, כמו בכל פעם, אולם בדרך היו המון פקקים והבנתי שבפעם הזאת זה לא יקרה. ביקשתי מביתי שתודיע לגננת שאני מאחרת בגלל הפקקים, היא התקשרה לגננת ואחר כך חזרה אלי ואמרה: הגננת ממש לא מרוצה בלשון המעטה.. היא “תהרוג” אותך…
סיימתי את השיחה במשפט: נקווה לטוב.
הגעתי לגן באיחור ו… הגננת התנצלה.
מה גרם לתגובה הראשונית הלא מרוצה בלשון המעטה להפוך להתנצלות…
(ומה באמת קרה שם ? )
הגעתי לגן (באיחור משמעותי) במצב רגשי של: אני ממש מעריכה את מה שעשית, אני יודעת שזה לא בסדר שאיחרתי, עשיתי כמיטב יכולתי להגיע בזמן, היה עומס לא רגיל בכביש. לא יכולתי לעשות יותר מזה…. אני מצטערת שעיכבתי אותך… ועם חיוך…
הטקסט שאמרתי בפועל: כל מה שתגידי – את צודקת ! בטח הבנת שהיו פקקים ועומס, ואפילו שלקחתי זמן ספר – לא עזר…. אם יש דרך לפצות אותך – בבקשה תגידי…
והיא ענתה: אני לגמרי מבינה, היו עוד הורים שדיברו על העומס במיוחד היום, תראי, לא קרה כלום, אלא שיש לי בעיה בגב וחששתי שהילד יבכה ואצטרך להרים אותו ולא תהייה לי אפשרות… את מבינה? מזל שהכול עבר בשלום….
איך גורמים לצד השני לשנות עמדה ומזמנים את התגובה הרצויה לנו?
כמה הנחות יסוד:
- אנחנו אחראים על כל מה שקורה במרחב שלנו ולכן מזמינים את התגובות שאנחנו מקבלים בדרך שבה אנחנו פונים אל האחר.
אנשים במהותם הם טובים, הם אוהבים לעזור, להיות נדיבים, יש להם תחושת סיפוק רבה אם הרגישו שעשו דבר טוב, נכון וחשוב. בתנאי : שיעריכו אותם, יכבדו, יוקירו ויודו להם על כך, ובשום אופן לא יהיו בתחושה שניצלו את טוב ליבם והם פראיירים.
אנשים פועלים מהמקום הרגשי עם טווח רגשות רחב, כולל רגשות מנוגדים ומהופכים. אנחנו יכולים לזמן התנהגות הרואית, אוהדת, עוזרת, כמו גם תגובה אנטגוניסטית ותוקפנית. ההבדל דק מאד ותלוי בהתנהגות שלנו.
אם נדע לגעת ברגש המתאים ולהפעיל אותו – נקבל את התגובה המצופה.
- כדי לגעת ברגש של האחר אנחנו חייבים לפעול מהרגש שלנו.
בדרך התגובה שלי אל הגננת, במשפט: “כל מה שתגידי- את צודקת ” “פרקתי” לה את הצורך בתגובה נוזפת, כי הנה היא רואה אותי מכבדת אותה, נותנת לה הרגשת ערך וחשיבות (נותנת לה סטאטוס גבוה), לא משדרת סטאטוס נמוך אצלי, והיא מהמקום הזה הביאה תגובה של הרואיות ונדיבות… ואני כמובן הוקרתי אותה הודיתי לה, כיבדתי אותה….
כדי לזהות את המצב הרגשי וההתרחשות הרגשית של האחר עלינו להיות ממוקדים ומרוכזים בו ולקלוט את כל טווח השדרים שלו בשפה ובאנרגיה של הגוף שלו.
- אמפטיה – הבנה והזדהות עם האחר, תגרום לו להיות חיובי ומקבל, ניצור אמפטיה אם באמת נרגיש הבנה, הכלה, כבוד והערכה לאחר. זה משודר מאיתנו ונקלט אצל הפרטנר.
היכולת שלנו לתפקד היטב בסיטואציה תלויה ביכולת לקלוט את האחר בכל הרבדים הרגשיים ולשדר מאיתנו בדרך החושים והחיישנים שלנו. המשימה היא לגעת באותו מקום רגשי שיתאים לנו, אם רגש חמלה (כשמבקשים עזרה), הזדהות (אם מדובר במשהו שקשור לילדים לפנות לרגש האבהות/אימהות), שיתוף והזדהות עם המצב (אם אתה במקומי…) לתת לו להרגיש מושיע (אני בצרה, אודה לך ואוקיר אותך אם תעזור לי) לתת תחושת עוצמה וכוח (רק אתה יכול, כל הכבוד שאתה מתאמץ בשבילי) וכו’…וחשוב מאד לעשות את הכול בחן ועם חיוך… לבקש ובשום אופן לא לדרוש…לתת לאחר הרגשה טובה ונעימה שהוא עושה הכל לגמרי מרצונו החופשי…
היכולות האלה קיימות בנו, ועלינו להיות מודעים להן, לפתח אותן תוך כדי שימוש…
רוב התשדורת והמסרים עוברים בדרך הסאב-טקסט. הטקסט עצמו הינו חלק קטן מהמסר ורק משלים אותו.
ולסיום:.
אין נוסחה! יש אמיתי או לא אמיתי, מזויף,.
מה שאמיתי ואותנטי – עובד, מה שלא אמיתי ולא אותנטי – לא עובד.
ויש מעניין או לא מעניין.
כשאנחנו בין אנשים ובמיוחד “על במה” חשוב שנהייה מעניינים, מרתקים, מרגשים וכובשים. נהיה בנוכחות כזאת שישימו לב אלינו, יתעניינו, יקשיבו, ונשפיע. כדי להיות מעניינים חשוב מאד שנהייה פתוחים, ממוקדים בפרטנרים, בקהל ונהיה כל הזמן בקשב לראות שהם איתנו, להתאים את המסר לצורה ומידת התעניינות שלהם (ולא להיות עסוקים וממוקדים בעצמנו, ובמה הולכים להגיד ובכך ליצור נתק מהפרטנר / קהל שלנו).
